<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר ב' פ"ב</h1>
<h2>דף כט.</h2>
לבאר בו שיש קצת מתים שאין ראוי להתאבל עליהם כלל אפילו לקרובים. עת לבכות ועת לשחוק [קהלת ג'], מצד התגבר תשוקת שלמה ע"ה להדריך הבאים אחריו בדרך ישרה ברוב משליו הערבים, רמז להם הקדמות בהם ימצאו חקר חקם התירה והמיתתה, וזהו בקש קוהלת למצוא דברי חפץ [שם י"ב], שיהיו קרובים להמצא למי שירצה למוצאם, ר"ל להקל במציאותם, וכה הם דברי חפץ, דברי תורה וסודותיה הכתובים ביושר ודברי אמת, ולזה כוונו באמרם ז"ל שמח בחור בילדותך [שם י"א], אמרו הותרה הרצועה לית דין ולית דיין, כיון שאמר ודע כי על כל אלה יביאך אלים במשפט, אמרו חזרה הרצועה למקומה, אית דין ואית דיין, והוכיח סוף הפסוק על תחלתו שהוא נאמר על דרך מניעה לא על דרך ציווי עשיית הדבר, וזה שאמר [שם י"ב] עוד למד דעת את העם, וכוונתו לקבוע האמונה הישרה שלא ימשך אחר התענוגים שהם לרעתו, ואז"ל דרך משל על זה, לעוף שניתן בכלוב אמר לו חבירו אשריך שמזונותיך מצויין, אומר לו שוטה אתה נותן עיניך למזונות ואי אתה נותן עיניך בכלוב, ואז"ל לבן בליעל שנכנס לחנות אמר לבעל החנות הב לי חמר עתיק הב לי פת נקיה הב לי קופר שמן, ר"ל בשר שמן, א"ל פשור פריטיך ואנא יהיב, א"ל מדאכילנא ושתינא פשרנא פריטיי, יהיב ליה, מאן דאכל ושתא א"ל הב פריטי לאושפיזאי, א"ל הא כריסא קמך, בעל החנות פקח היה א"ל בהדה את סביר מחייה בסילונא כרכיה במחצלתא אוקמיה אתרעא, כל בר נש דעבר קומוי א"ל הכי בהדין מיתה עבד הכי עד דאתפשר פריטוי ביעט ביה, חכים ביה חד בר נש עד כדו את מצטער לבריתא נקט רומחא דקריה צווח עליה ודע כי על כל אלה יביאך אלים במשפט, כל אלה המשלים שלא ירגיש המתענג שוב אליו המתוק למר ולא יזכור אשר יקרא אותו באחרית הימים, ולזה כיון החכם בהזכירו ענין המות ואמר [שם], זכור את בוראיך כדי להשאיר אחריהם ברכה.
וזה אצלי ביאור הלא נסע יתרם בם [איוב ד'], מלת יתרם אצלי, הנשאר מהם לחיים, לו חכמו ישכילו זאת, ואמר שהדבר ההוא אבד באבדם, וזה מצד שהם ימותו ולא בחכמה, ר"ל שלא התחכמו ושלא השכילו ללכת דרך ישרה בקיום מצוות התורה וידיעת סתריה, ולזה כוון ירמיה הנביא מספר בגנות בני דורו אמר [ירמיה ה'] י"י עיניך הלא לאמונה הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב ואני אמרתי אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך י"י משפט אלהיהם, ואם היו שומרי התורה לא היו רואים הרעות כמו שכתוב [קהלת ח'] שומר מצוה לא ידע דבר רע, ר"ל כי השומר מצות התורה לא ישיגהו שום רע ולב חכם יתבונן בעתים השונים ויזכור בימי הטובה מה שאיפשר, וזהו עת ומשפט ידע לב חכם, ואמר [שם ו'] כי בצל החכמה בצל הכסף, ר"ל כי כמו שיש מעלה לחכמה כך יש מעלה לעושר, אמנם יתרון דעת, יותר מעילוי החכמה כי תחיה בעליה חיים נצחיים, ולכן אמר כי לכל דבר יש לו עת, עת ללדת, ועת למות [שם ג'] אם מיתה טבעית ואם מיתה מקרית, וזה שאמר [ש"א כ"ו] חי י"י כי אם י"י יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה, י"י יגפנו על צד העונש, או יומו יבוא מיתה טבעית להתך ההרכבה, או במלחמה ירד סבה מיקרית, ולפיכך הרבה שלמה לדבר בענין המות לפי שאי איפשר להמלט ממנו ויבא בפנים שונים לדבר, ויש במיתה לעשות הספד באחת יותר מבאחרת יש שראוי להתאבל עליה אבל כללי, כגון ת"ח שמת או נשיא, ויש שראוי לקרובים לבד להתאבל עליהם, ויש שאין ראוי להתאבל אפילו לקרובים אלא להחריש, ואולי הוא הרמוז בעת לחשות [קהלת ג'], ויש שראוי לקרובים לשמוח במיתתם ולספר בתשבחות השם על אשר גמלם במיתתו, ואולי הוא הרמוז בעת לדבר, והטעם אצלי מפני שכבר הקדים בכלם ענין ההספד לענין ההפך אשר נצמד עמו, וכאן הקדים השתיקה לדיבור, ואלו היה הדבור דבור הספד היה ראוי להקדימו לשתיקה כמנהג הקודמים.
והקרובים שאין ראוי להתאבל עליהם הם הנפלים, בין שנולד לח' חדשים בודאי, וכן אין מתאבלים לספק בן ח' וספק בן ט' אם מת בתוך ל' יום ללידתו, ויש אומרים שאין מתאבלים על ח' ודאי עד שיהיה בן כ' שנה, וראייתם במס' (יומא) [יבמות] פרק הערל [פ' ע"א], והאריך בזה מאד, וכבר שמענו בשם חכמי נרבונא שנעשה מעשה בא' מגדולי ראשיהם על פי הוראתם בספק זה שכתבנו והוא שהיה בן ח' ודאי ומת לי"ח שנה ולא נהגו עליו אבילות, ומה ששגור בפי כל מחזיק (בספר זה) [בסברא זו] שהגאון ז"ל מסר שיעור כ' והעמידוהו על י"ח, לא מצאתי סעד לענין זה בתלמוד כלל ולא בשום מפרש, וזהו שאמרו הוא כשהוא ודאי בן (י"ח) [ח'] כגון שבא עליה ופירש עד שנתעברה ומונה מאותו יום וזהו גם כן בן (י"ח) [ח'] שאסרו להשיאו אשה עד שיהא בן כ' כך כתב הרב משה ב"ר יוסף ז"ל, ושיעור כ' שכתבנו יש מי שנותנו למה שנהגו עכשיו מזמן קדום שלא להתאבל על מי שמת לו ראשון מבניו, וכבר נתפשט מנהג זה, וכבר כתבו טפשות מנהג זה שלא מדין הלכה ושלא מדקדוקי סופרים, אלא על פי מנהג קדום לא שמענו עליו טעם מספיק, אלא שטוענין בו טענות חלושות לא נתנו ליכתב, והם עצמם הורו שזה המנהג אינו אלא אם מת קודם כ' אבל בן כ' ודאי מתאבלים עליו, ויש אומרים שלא נהגו כן אלא כשמת קטן אבל מת בן י"ג מתאבלין עליו, ויש אומרים שלא נאמר ביום ראשון שהוא מן התורה אלא בימים דרבנן, ויש אומרים שאפילו ביום ראשון אין נוהגין אבילות, אבל בנרבונא נוהגין יום ראשון ולא בשאר הימים, וזה מנהג חלוש, אלא שהחזיקו גדולי עולם במנהג זה מימי קדם ואין כח לבטלו.
ויש אחרים שאין מתאבלים עליהם אע"פ שהם בני קיימא והם הרוגי ב"ד [בשמחות פ"ב ה"ז] אע"פ שמתאבלין על הרוגי מלכות, אין מתאבלין על הרוגי ב"ד אלא שקרובי ההרוגים אוננים עליהם בלבם, ויש שאין אוננים עליהם והם הפורשים מדרכי צבור [שם ה"י], והם אותם שפורקים עול מצוות מעליהם והם נעשים בני חורין לעצמם, ובכללם המינים והמושמדים לא דיין שאין מתאבלין עליהם אלא שאפילו אין אוננים עליהם בלבם, אלא שיושבים ושמחים על מיתתם כאמרו [משלי י"א] באבוד רשעים רנה, וכן מאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו [שמחות רפ"ב], וכן הקרובים משאר אומות שנתגיירו, ואין מתאבלין ולא אוננים על הפורשים מדרכי צבור ומינים והמשומדים והאפיקורוסים ולא עוד אלא שראוי לשמוח במיתתם, כמו שאז"ל [ברכות ט' ע"ב] ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר שירה עד שראה מפלתם של רשעים ואמר שירה שנאמר [תהלים ק"ד] יתמו חטאים מן הארץ וכו', יהי כבוד י"י לעולם ישמח י"י וכו' [שם], שהמובן במשל השמחה השכל וידוע אותי, והוא אמרו [שם] יערב עליו שיחי אנכי אשמח בי"י, והוא הסיפור בלשון יחיד נאמר על כללו כנגד מה שאמר ישמח י"י במעשיו אמר הנה אנכי אשמח בי"י, כלומר אנחנו נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלים וזה יהיה אחר כלות הרשעים ותתהפך שפה ברורה לקרא כולם בשם י"י וגו'. והוא שיסוד זה הענין הוא כליון הרשעים והעדרם התפלל עליהם להרוס ולהאבידם, וסיים דבריו בהרכבת שבח השם ובכליון הרשעים או אפשר שרוצה בהרכבת הענינים הנזכרים, ר"ל כליון הרשעים ושבח השם, להורות שבאבדן הרשעים ראוי לשבח לשם על מה שגמל מן החסד במיתתם, וזה שאמר יתמו חטאים מן הארץ וכו'.
